<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ג חי"א</h1>
<h2>דף נב:</h2>
בת הנזונת מן האחין מעשה ידיה ומציאתה לעצמה ואם הרויחה בחיי האב אף על פי שלא גבתה עד שמת האב הרי הן של אחין כתובות. אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה כי אם יורשי כתובת' הן חייבין בקבורתה כתובות. ייחד לה בעלה קרקע במזונות ואמר בצואתו למזונות ריבה לה מזונות פירוש ואם אינו מספיק' השכר למזונותיה תקח מה שיחסר משאר נכסים ואם יהיה בו מותר תקח הכל, אבל אמר במזונות קצץ לה מזונות ולא יתנו לה אלא פירות הקרקע ההו' וכתב רש"י והרמב"ם כי הא דאמרי' קצץ לה מזונות דוקא שתקה וקבלה עליה אבל שלא מדעתה אינו יכול לייחד לה כתובות. לא כתב לה בנן נוקבין דיהון ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתנסבן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. בגרה ולא אינסבא אינסב' ולא בגרה לית לה מזונו' מן היורשים. ארוסה לית לה מזונות מן האחין מיד שנתארסה. וכתב הרב רבינו משה בר מימון זכרו לברכה כי אפילו קטנה שהשיאתה אמה ואחיה כלומר ארוסה אין לה מזונו' מן האחי' ויש מי שכתב דיש לה דחוב הוא ואינן יכולין לעשות חובתה כתובות. במקום שיש מנהג במזונות של אלמנה עד מתי זונין אותה הולכין אחריו ואם לאו נזונת בתנאי כתוב' כלומר כל ימי אלמנותה ולא תבעה כתובתה כאשר אכתוב והיא תעמו' אצלם וגם הן אינן יכולין לומר נתן לך מזונות אביך אלא עומדת אצלם בעל כרחם ואם רוצה לצאת חוץ אין נותנין לה מזונות משלם אלא אצלם כי כך כתב לה בביתי ונותנין לה לפי ברכת הבית מאחר שהיא רוצ' לצאת ואם אמרה טענה שאין לה לדור עמם כגון שהיא ילדה והם ילדי' נותנין לה חוץ מזונותיה ונותנין לה דמי מזונות משלם ולא לפי ברכת הבית. ואפילו אמרו יתומים נתן כתוב' ונפטרנ' אין שומעין להם אלא תזון כפי התנאי כל ימי אלמנותה וכל זה במקום שיש מנהג הולכין אחר המנהג ואין רשות ביד יורשין ליתן לה כתובה כדי לפטור עצמה מן המזונות ואפילו הבעל עצמו אין רשות לפרוע לה כתובה בשעת מיתתו להפסידה מזונות וכן פסקו רבי' חננאל ורב אלפס ומר משה גאון ורב שרירא וכן עיקר כתובות. אלמנה בבית אביה או גרושה או שומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ומפרש בגמרא כי רוצה לומר ממאנת שיש לה מזונות מן האחין שכל אלמנ' וגרושה מן הנשואי' אין לה וכן מן האירוסין ועודה בבית אביה ונתאלמנה או נתגרשה יש לה מזונות על האחין כתובות.
<h2>דף נד.</h2>
לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותך בביתי חייב שהוא תנאי בבית דין ודר' בבית היורשין ויש לה מזונות וכל זמן שלא תתבע כתובה בביתי דוקא פירות ואם הוא בית קטן שאין יכול להכיל אלמנה ויתומים ובחיי אביהן היו יורשים שוכרין בתים ורוצי' עתה לחזור לביתם או שהיה בעלה שוכר בית ובניו היו דרין בביתו ועתה כשמת אין היורשין חייבין לשכור לה בית ואם הבית קטן מהכיל' תצא האלמנה מן הבית אבל מזונות יש לה וכן אם הנכסים אין מספיקין לזונה והיא רוצה לשבת בבית בעלה בלא מזונות ובלא תביעות כתובה תשב דאין המזונות והדירה תלויין זה בזה ומשתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה ובכרים וכסתות ובעבדים ובשפחות כמו בחיי בעלה. ואם הבית קטן מהכיל כשמוציאין אותה מן הבית אין חייבין לשכור לה בית אח' אבל יש לה מזונות. ומדור האלמנה שנפל אין חייבין לבנותו וגם אין מניחין לה לבנותו אפילו משלה ולתקנו ואין שוכרין לה בית. ובית קטן נקרא כל זמן שאינו יכול להכיל היתומים והאלמנ' וכן פרש"י. מדברי רב צמח נראה שאם נתנו לה לצד' בית והוא פחות משלשה אמות נקר' בית עקתי ושוכרין לה בית אח' ואם יש לה ד' אמות אין שוכרין לה בית אחר כתובות. תבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות ואפילו לא פרעו לה עדין שלא בבית דין יש לה מזונות. ובירושלמי [פי"א ה"ב] כתוב ואם תבעה בבית דין אם רימו אותה שתתבענה דאמרו לה אדם גדול רוצה לישא אותה ועל כך תבעה כתובתה ומצאה שהוא שקר ואינו רוצ' אותה יש לה מזונו'. זנתה או כחלה ופרכסה יש לה מזונות. ואם תבעה לינש' ואמרה איני רוצה מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות. תבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות וכן מחמת בני אדם שאינן מהוגנין אין לה מזונות כתובות. מכרה כתובתה ומשכנה או עשתה אפותיקי בין בבית דין בין שלא בבית דין אין לה מזונות פיר' בין מכרה בין משכנה בין עשתה אפותיקי מקרק' המיוחד לה לכתוב' או משטר כתובתה בין בחיי בעלה בין לאחר מיתתו אין לה מזונו' וכתב הרמב"ם [אישות פי"ח ה"א] אבל אם מכרה או נתנה או משכנה מקצת יש לה מזונות ומוכרת למזונות שלא בבית דין וכותבה למזונות ואם רצו יורשין שפורעין לה המותר ומסלקין אותה אפילו למאי דאמרנו למעלה שאין היורשין רשאין לפרוע לה כתובה לפטור עצמן ממזונות דאם לא כן כל אשה תמכור כתובתה פחות דינר ותתפרנס בשביל אותו הדינר הנשאר כל ימיה וכן נראה עיקר. כתובות.
<h2>דף נד:</h2>
תנאי כתובה ככתובה דאמי פרש"י תוספת שהוא נותן לה ומזונות וכל הנך דכתבי שהוא תנאי כתובה דינם כעיק' כתוב' אבל לא כתובת בני' דכרין וכמו כן נדוני' אף על גב דאיקרי כתובה כדאשכחן קבורתא תחת כתובתה ורצה לומר גם הנדונייא בכלל מכל מקום להני שמזכיר כאן דתנאי כתובתה ככתובה אין דין נדונייא כדין הכתובה כאשר אכתוב כי יש מהן שנדוניי' שוה להן ויש מהן שאין הנדונייא בכלל הילכך אין לפרש תנאי כתובה ככתובה אלא תוספת ומזונות ושאר תנאי הכתובה כאשר כתבתי. ונפקא מינה למוכרת כתובתה ולמוחלת ולמורדת ולפוגמ' ולתובע ולעוברת על דת לשבח ולשבועה ולשביעית ולכותב כל נכסיו לבניו ולגבות מן הקרקע ומן הזבורית וכל זמן שהיא בבית אביה ולכתובת בנין דכרין למוכרת פירו' דאם מכרה כתובתה מכרה כל תנאי כתובתה יש להן בנין דכרין הילכך ואין לה דין נדוניא וכתובה לכל הני מילי הילכך אין להזכיר כאן אלא תוספ' ונדוניא נמי דמיקרי כתובה כדאשכחן קבורתא תחת כתובתה ורצה לומר נדונייא ואין דין נדונייא ככתובה לכל הני מילי כגון זינת' ועוברת על דת יש לה נדונייא גם יש דברים שתוספת אינה ככתובה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל אין להם כתובה ויש להם תוספת ולהכי פרט אלו למוכרת ולמוחלת לבעלה או לאחר מכר ומחל התוספת כמו עיקר כתובה מורדת ועוברת על דת אבד' תוספת כמו עיקר פוגמת נשבע' אף על התוספת ואפילו הן בשני שטרות כלומר העיקר בשטר אחד והתוספת בשטר אחר ולתובעה תובעת בבית דין לא שנא תבעה תוספת אין לה מזונות ויש אומרים שאם תבעה עיקר ושיירה תוספת יש לה מזונות כמו תובעת קצת כתובה ואם תבעה כתובה התוספת בכלל ואין לה מזונות ולשבח כי אין כתובה גובה משבח שהשביחו יתומי' וכן תוספת לשבועה כשם שאין נפרעת כתובתה אלא בשבועה כך תוספת ואם נשבעת בסתם על הכתוב' התוספת בכלל לשביעית שאם פגמה כתובה ולא פגמה תוספת משמט' הכל ולכותב נכסיו לבניו קרקע לאשתו כל שהוא אבדה כתובתה וגם תוספת ולגבות מקרקע ואפילו מיניה וכן תוספת ולזבורי' תוספת דינו בזיבורית כמו כתובה וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד חמשה ועשרים שנה ומכאן ואילך מחלה כתובת' גם התוספת ולכתובת בנין דכרין שיורשין בניה גם התוספ' כתובות. וכל זה דאמרינן דדין התוספת שכת' לה והוסיף לה או שכללו עם העיקר אבל אם כתב לה ונתן לה מתנה כך וכך אין דינה ככתובה וכל שכן אם כתב לה מתנה בשטר בפני עצמו ולפיכך נהגו לכתוב מתנה לחוד להוציאו מדין תוספת דכתובה. מטלטלי ואיתנהו בעיניהו גובה בלא שבוע' פירש רב אלפס ואפילו ליתנהו בעיניהו והוא דידע דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי פירוש אם באת לגבות מטלטלין שהביאה מבית אביה ואינה רוצה לגבות שאר כתובה בלא שבועה. ייחד לה ארעא אפילו בחד מצרנא וכל שכן בארבע מצרנהא גובה בלא שבועה. אמר לעדים כתבו וחתמו והבו לה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה פירוש אף על גב דלא אמר כתבו וחתמו והבו לה כך פירשו התוספות ויש מן הגדולים שכתבו והא דאמרינן דצריך לאימלוכי ביה דוקא כשאמר להם קודם הנישואין כתבו וחתמו והבו לה בשע' נשואין אבל אם אמר הבו לה ולא יהיב זמן כותבין ונותנין ולא בעי לאימלוכי ביה וכן עיקר. וכתב הראב"ד ובכל אשר אמרנו בכאן בלא שבועה אם בא בעל חוב זה לגבות צריך שבועה וכן הרב רבי יונה בתרא. נשבית לאחר מיתת בעלה אין היורשין חייבין לפדותה ואפילו נשבית בחיי בעלה ומת בעלה כתובות [נ"ב ע"א] יורשין אין אוכלין פירות נכסי מלוג אף על פי שזנין האלמנה כתובות. מות' בלאו' ליורשי' ומותר מזונות כתובות [ס"ה ע"ב].
<h2>דף סח.</h2>
עשור נכסים שהוא פרנסה לבנות אין נגבין אלא ממקרקעי אפילו אחר תקנת הגאונים כי אינה מתנאי כתובה כמו מזונות שהן מתנאי כתובה ונגבין מן המטלטלין אחר התקנה ככתובה. ונגבית פרנסה אפילו ממקום מושב הריחיים הנקראת אנטרובול ומשכירות בתים ובעלת חוב הויא ומצו לסלוקה בזוזי כלומר אחר שגבתה הקרקע ויתנו מעו' כדי שיוויו. והיא בעלת חוב דאחים ולא בעלת חוב מהאב ולפיכך גובה מן האחים בינונית שלא בשבועה כדין בעל חוב. ואם באת לגבו' מיתומי האחים גובה זיבורית ובשבועה כמו בעל חוב שבא ליפרע מנכסי יתומים כי היא בעלת חוב של אביהן שהן אחיה אותם שמתו והניחו אלו היתומים שאלו היתה בעלת חוב של אביה לא היתה גובה מן האחין שלה אלא זיבורית ובשבועה אלא היא בעלת חוב דאחין ולא מאביה ולפיכך גביא מן האחין מבינונית ושלא בשבועה ומבני האחין מזיבורית ובשבועה. ולגבות בראוי דינ' כבעל חוב שאינו נוטל בראוי ואם האב השיא בחייו ונתן לבת אחרת מטלטלי נותנין לה מטלטלי כי אזלינן בתר אומדן דעתו כאשר היה רגיל להשיא בנותיו. ומה שאמרנו ממקרקעי לא שיתנו לה עישור מן הקרקעות ולא יותר אלא עישור מכל הנכסים וגובה אותו ממקרקעי. ומה שכתבתי שגובה משכירות בתים פירשו התוספות שהשכיר הבית לשנה ודר בה חצי שנה ואף על פי שכבר נתחייב בחצי השכירות גובה ממנו כי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כי כשגבו השכירות מטלטלי נינהו ואין גובה מהם ואי בשכירות העתיד לבא פשיטא דאפי' הקרקע משועבד לה אלא כמו שכתבתי כתובות. לפרנסה שהוא עישור נכסים להשיא הבת שמין האב כמה הוא רגיל ליתן ואומדין דעתו של אב כלומר אם היה חי כמה היה נותן לה בין שהשיא בת אחרת בחייו בין לא השיא ואי לא ידעינן אומדן דעתו נותנין לה עישור נכסים ואומדין דעתו בסתם ויודעין מרעיו ומיודעיו וממשאו וממתנתו ומכבודו ואין מוציאין מן היתומים יותר מעישור נכסים. ואם היו בנות רבו' ונטלה ראשונה ונשאת השנייה כשתנשא נוטלת עישור נכסים ממה ששיירה וכן שלישית ממה ששיירה שנייה וכן כולם ודוקא כשנשאו זו אחר זו אבל באו לינשא ביחד נוטלת כל אחד עישור נכסים ממה ששייר חוזרות וחולקות בשוה כל העשורין ביחד ומותר הנכסים לאחין כתובות. בגרה הבת או נשאת או מתזנא מאחי כלומר שפסקו לה מזונות כשהשיאוה ואית לה פרנסה שהוא עישור נכסים אף על גב דלא מיחת ואי לא מיתזנא מיניהו צריכה למחות ואם לא מיחת לית לה פרנסה. ואם לא בגרה ולא נשאת אף על גב דלא מיתזנא מיניהו אית לה ואינה צריכה למחות ואם לא מיחת לית לה פרנסה כן פסק רב אלפס והרב רבי יונה כתב כי הא דאמרינן דבוגרת לא הפסידא עשור נכסים דוקא שבגרה אחר מיתת האב אבל בגרה בחיי האב אין האחין חייבין להשיאה שלא תקנו עשור אלא כשהניח בנות קטנו' ולפיכך אם מת האב והניח בת קטנה אף על פי שבגרה או נשאת ולא מיחת לא הפסידה עישור נכסים דכבר זכת' בו מיד כשמת אביה אבל בגרה בחיי האב אף על פי שנזונת מן האחין ואף על פי שמיחתה מיד כשמת אביה אין לה עשור נכסים כלל וכתב הרב רבינו אשר דכן מסתבר כתובות. פרנסה אינה מתנאי כתובה ואם אמר אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו ושאר תנאי כתובה כגון מזונות אין שומעין כלומר אל יזונו בנותי מנכסי. והרב רבינו משה בר מימון [אישות פי"ב] כתב ובכל תנאי כתובה אם התנה עמו תנאו קיים חוץ משלשה דברי' עונה ועיקר כתובה וליורשה. כתובות. וכן כתב רב אלפס ורב האיי גרס בהפך כי בפרנסה אין שומעין לו ובמזונות שומעין לו. ופי' כגון שהתנה בשע' קדושין שלא יהיה לה תנאי כתובה שאם התנה בשעת קדושין שלא יהיה לה תנאי כתובה כי בדבר שבממון תנאו קיים אבל פרנסה אף על פי שהתנה בשע' קדושין שלא ינשאו בנותיו מנכסיו ומת יש להם עשור נכסים שאין זה גלוי דעתא אולי לא היה רוצה לעשות חוב על בניו ובשע' נשואין היה מרחם עליהם להשיאן. ובמה שאמרנו שאומדין דעתו של אב היכא שגילה דעתו אחר נשואין שהשיא בנותיו או שראינו ותרנותו או קמצנותו או שצוה בשעת מיתה אבל גלוי דעת דשעת נשואין אינו כלום ואין בידו להפקיע מה שזיכו בהן חכמים להיו' נשאות מממונו. ועוד כתב הרב רבינו משה בר מימון [אישות פ"כ ה"י] שאם אמר בשע' מיתה אל יתפרנסו מנכסי שומעין לו. מוציאין לפרנסה מן הלקוחות כגון ששעבדו או מכרו או משכנו ואין מוציאין למזונות כי אין נזונת אלא מבני חרי. ואם הבנים נשאו לגדולות בממון אביהם באות קטנות ומוציאות מבעלי הגדולות עשור נכסים לישא עצמן כתובות. מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עשור נכסי' ומת הבן יש מחלוקת בגמרת כתובות רבי יוחנן אמר השנייה ויתרה ואין לה עשור נכסים אלא חולקות בנכסים ורבי חנינא אמר כי נוטלת שניה כמו כן עשור נכסים והשאר יחלוקו בשוה יש מי שפסק כרבי יוחנן ובירושלמי [פ"ו ה"ו] פסק כר' חנינה וכן הסכימו פסקנים כירושלמי מאחר שפסק בירושלמי בפירוש והרב רבינו משה בר מימון ז"ל פסק כרבי יוחנן באישות (פ"ד) [פ"כ ה"ט] כתובות.
<h2>דף פז.</h2>
לכרגא ולמזוני ולקבורה בלא אכרזתא. לכרגא פרש"י של היתומים והקשו התוספות עליו כי נר' מפירושו כי לשאר צרכי היתומים מוכרין בלא הכרזה אלא לכרגא ולמזוני דהכא רוצה לומר לצרכי האשה דעל היתומים לפרוע מס גולגלתא בעבורה כי בכלל מזונות ולקבורה כמו כן אינו רוצה לומר לקבורת אביהן כי זה פשיטא שמוכרים בלא הכרזה שלא יהא המת מוטל בבזיון עד שיכריזו אבל רוצה לומר אם גבו לצורך מס בעבורה או לצורך קבור' להם או למזון האלמנה אם לוו ובא בעל חוב לגבות בלא אכרזתא גובה שאם לא כן לא ימצאו מי ילום וגם האלמנה תמות ברעב וכן נראה עיקר כתובו' מציעא. יתומים פורעין מס גולגלתא בעבורה כמו מזונו' כאשר כתבתי למעלה כי הם חייבים כמו שבעלה היה פורע בעבורה בחייו כתובות.
<h2>דף צא:</h2>
מכר כתובת אמו בטובת הנאה והתנה שאם תבוא עמו לערער שלא יסלקנ' הוא מתה ולא ערערה אינו יכול הוא בעצמו לערער במקום אמו ופירש רש"י שמכר כך שאם תמות אמו ויירשנה ויש פירוש אחר שמת אביו וירש הוא ומכר קרקע המיוחד לכתוב' אמו שלא באחריות בדמים מועטי' בטובת הנאה ומתה אחר כך אמו ולא ערערה הוא אינו יכול לערער במקום אמו דנהי דלא קביל עליה אחריות דעלמא אחריות דנפשה קביל עליה ונפקא מינה בין שני הפירושי' למה שדייק מכאן רבינו תם למה שאירש מאבא מכור לך ואמר שדה זו וכתבתיו בדין דבר שלא בא לעולם כתובות. אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה אמרה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה (דיני גזילות פ"ב).
<h2>דף צו.</h2>
מציאת אלמנה לעצמה ולא ליורשים וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשין חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו כתובות. מוכרת לכתובה שלא בבית דין משביעין אותה ואין צריכה הכרזה ואין לומר שמשביעין אותה על התוספת דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא פירוש אפילו שלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים משביעין אותה ואפילו שמכרה בשלשה הדיוטות דבקיאי בשומא אינן הן אלא שמאין ושמין לה והיא הולכ' ומוכר' ואולי ששמו לה שהיא מכרה ביותר ואם שמה לעצמה לא עשתה כלום אבל שמה לאחרים בלא הכרזה עשוי כי לא יבא בזה הפסד ליתומים כתובות [צ"ז ע"א]. ואם הלכה ומכרה או נתנה קודם שנשבעה מכירתה ומתנתה ודין המכירה והמתנה שוים ותשבע אחר כך. אלמנה שמכרה האחריות על היתומים ולא עליה כתובות.
כתובה ומזוני ממטלטלי אחר תקנת הגאונים וכתב הרמב"ם [אישות פי"ח הי"א] וזהו כי תנאי כתובה כגון מזונות ככתובה לפיכך תזון האלמנה מן המטלטלין שהניח בעלה אע"פ שלא תפסה אותם והם מעלין לה מזונות ואינ' יכולה לעכב עליה' ולומר יהיו המטלטלין מונחין לב"ד עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפילו התנה עליו בפי' שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת וכזה דנין תמיד בכל בתי דינין. אבל הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרוה ואם מכרו אינה מוציא' מן הלקוחות וכן כתב רב אלפס בתשובה כהרמב"ם זולת שנראה לפי תשובת רב אלפס שאם התנה בפי' שתזון מן המטלטלין מוציאין אותן מן היורשין ונותנין אותן ביד נאמן ודברי הר"מ במז"ל נראה עיקר. אלמנה שתפסה למזוני ממטלטלי מה שתפסה תפסה לכתובה מה שתפסה לא תפסה והאידנא דתקינו כתובת' ותנאיה ממטלטלי מה שתפסה תפסה. וכתב רב אלפס בתשובה שהאשה שתפסה מטלטלין למזונות כשחזרה מקבר בעלה ואינה רוצה לישבע ולא לגבות כתובתה ויש שם יורשין שאין מוציאין מידה ואין משערין לה כדי מזונותיה בין תפסה רב או מעט ע"כ. ונראה דאין מוציאין מידה לתת ביד יורשים אלא נותנין אותו ביד נאמן ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובה שסופה לישבע על כתובתה אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה שאין סופה לישבע לא והא דקא אמר דלא אמרי' ליה הראי מה שבידך בידוע שלא תפסה כדי כתובת' לפי שסופה לישבע אבל לא ידעי' כמה תפסה לא ולכאורה אם היתה תובעת מזונות אח"כ ואומרת שכבר אכלה כל מה שתפסה לא היו זנין אות' עד שתשבע כמה לקחה כתובו'.
<h2>דף צז.</h2>
אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרו' למזונו' לענין כתובה אם יש לה כמו שכתבתי בחלק ג' ומוכרות שלא בבי' דין מומחין ובעי' שלשה הדיוטות וכותבת למזונות מכרתי ואפי' מכרה סתם נאמנת לומר למזונות כתובות. לשון הרמב"ם [אישות פי"ח הי"ט] אלמנה שבאה לתבוע מזונות רבותינו הורו שאין לה מזונות מבי' דין עד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים ולזה דעתי נוטה. ואין מחשבין בית דין עמה על מעשה ידיה ודוקא ביתומים גדולים אבל בקטנים בית דין מחשבין עמה על מעשה ידיה. אלמנה ששהתה שלשה שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונות שעברו ובשתי שנים לא איבדה עד שתהיה עניה ופרוצה שלא תשתוק כל כך ודוקא מזונות שעברו אבל להב' לא איבדה. ובירושלמי [פי"א ה"ב] וכל זה בשלא לותה ואין לה משכון אבל לותה או יש לה משכון גובה אפילו למפרע. ואם אמרו יתומים נתננו מזונות פירוש מזמן שעבר והיא אומרת לא נטלתי ועדין לא שהתה שנים או שלשה שנים כמו שאמרנו על היתומים להבי' ראיה כל זמן שלא נשאת פי' וכל שכן אם אמרו יתומים פרענו לה מזונות דלהבא דאין יכולין לומר פרעתי מאחר שהוא תנאי ב"ד. ולפי זה אם פרעו לה כתובתה בבית דין על היתומים להבי' ראיה ממזונות שעברו ודוקא אלמנה אבל אשת איש אבדה כל יום שלא תבעה כתובות. מוכרת למזונות אינה יכולה לחזור ולטרוף מה שמכרה בשביל כתובתה כי אף על גב דאחריות מה שמכרה על היתומים ולא עליה מכל מקום אף על פי שלא קבלה עליה אחריות דאחרים אחריות דעצמה קבלה ואינה יכולה לטרוף מהם כתובות. אלמנה כשמכרה למזונות פיר' והיא מוכרת קרקע אינה יכולה למכור יותר מכתובתה ואם מוכרת פירות מקרקע או מעמלא דבתי נזונת לעולם ובכל מקום שנאמר שנזונ' לעולם מיירי במוכרת פירות קרקע או עמלה דבתי כלומר שכירו' קרקע' כך כתב רב אלפס. וכתב רש"י פי' מוכרת והולכת עד כדי כתובתה כלומר עד שישאר בנכסים כדי כתובתה ולא יותר וכן כתבו התו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל ונפקא מינה במה שנשאר שאם ימכו' הנשאר למזונות לא תמכור ממנו אלא למזונות ששה חדשים ואם תמכור אותו הנשאר לכתובתה תמכור אותו בבת אחת. ואמרו רב אלפס שחזר בו והגיה הלכותיו כמו רש"י כתובות. אלמנה מוכרת לששה חדשים למזונות כאחד אלא מפרנס אחד לשלשים יום ונראה דוקא כשהיא מוכרת שלא הרשוה למכור ביותר אבל כשבית דין מוכרין אין להם שיעור אלא לפי ראות עיניהם שהוא תועלת ליתומים כתובות. בנות נזונות ממטלטלי בתקנת חכמים. והבת בין גדולה בין קטנה תעמוד אצל האם ויש מי שכתב דוקא בת אלמנה אבל בת גרושה אצל האב ורמ"ה כתב כי ראה בתשובה שתעמוד אצל האם בין שהיא אלמנה או גרושה כתובות. כתב הרב רבינו משה בר מימון זה הכלל כל מי שיש עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו יש לו כסות ומדור כפי צרכן וכל שבית דין מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכלי ביתו וכסותו ומדורו. באישות.
<h2>דף צח.</h2>
אלמנה שמכרה שוה מאתים במנה או בהפך והיתה כתובתה מאתים נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר בשביל מנה אפילו תאמר אחזיר הדינר ליורשים מכרה בטל. היתה כתובתה ד' מאות ומכרה לשלש' בני אדם לכל אח' שוה מנה במנה ולאחרון שוה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולם קיים. ומה שאמרנו אם מכרה שוה מנה במאתים שאין להם שום דבר באותו הריוח, כי לא דאמי לשליח דאמרינן הוסיפו לו אחת דחולקין השליח ובעל המעות מוקים לה בגמרא דהתם הוא דבר שיש לו קצבה שהוא דבר הנמכר במנין או במשקל ולפי' רש"י משום דיש לפרש שמא נתנה לשליח או לבעל המעות ולפי' רבינו תם בעבור שנשתכר במעות של זה, אבל הכא דבר שאין לו קצבה הוא ולא שייך למימר כל זה ולפיכך הכל לבעל המעו' כלו' ליתומים מציעא כתובות. אלמנה כשמגבי' לה כתובתה שמין מה שעליה בין בגדי חול בין בגדי שבת כתובות. אלמנה שלקתה וצריכא רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות וחייבין יורשין לרפאתה ורפואה שיש לה קצבה מתרפא מכתובתה והקזת דם בארץ ישראל וכן בכל מקום שצריך תדיר כרפואה שאין לה קצבה הוא. ואם רואין יתומים שצריכה רפואה כל היום יכולין לקוץ עם הרופא כלומר ליתן לו דבר קצוב לרפאתה ויהי' כרפואה שיש לה קצבה כתובות.
<h2>דף קב:</h2>
מזון האשה והבנות אינן נגבין ממשעבדי כי אם מבני חרי ואף על גב דכמאן דכתיבי דמו והן תנאי בית דין דוק' לגבי בני חרי. ומשעבדי כלומר משועבדי[ם] מחיים כגון מתנת בריא ומכירה מזה אינן נגבין אבל ממתנת שכיב מרע נגבין כמו מבני חרי כאשר כתבתי למעלה ואם קנו מידו במזונות אשתו שגובה מנכסים משועבדים ובשבועה כמו שגובה כתובתה אבל בבתו אפילו קנו מיניה כגון שגירש אשתו והחזיר' וקנו מיניה לזון בתו אינו גובה ממשעבדי דחיישינן לצררי. גטין בתרא. בנות אינן נזונות בתנאי כתובתה אלא לאחר מיתת אביהן כתובות. למזון הבנות לא יגבו משבח שהשביחו נכסים לאחר מיתה ולא בראוי כבמוחזק. והבנות נזונות בנכסי האב כלומר מה שירשו אחיהן מאמן בתרא. הבנות נזונות על הבנים ולא על הבנות פי' מי שמת ולא הניח בנים אלא בנות קטנות וגדולות לא נאמר יזונו הקטנות עד שיבגרו אלא חולקות מיד בשוה ובדיני יתומי' תמצאנו בתרא. מי שמת והניח אלמנה ובתו אלמנתו נזונת מנכסיו ד(ב)אף על גב דבעלמא אמרינן דבעל כלוקח ולא היה לה לזון מנכסים משועבדים דוקא בעלמא משום פסידא דידיה הכא שויה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה בתרא.
<h2>דף קד.</h2>
אלמנה כל זמן שהיא בבי' בעל' גוב' כתובת' ובבית אביה גוב' עד כ"ה שנה. מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים והוא שנשבעה קוד' שמתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ודוקא אלמנה אבל גרושה היא בעלת חוב ובעל חוב גובה שלא בהזכרה. ואם באת קוד' שקיעת החמה לסוף חמשה ועשרים שנה גובה לאחר שקיעת החמה אינה גובה ואבדה כתובתה ואם תבעה תוך חמשה ועשרים שנה הרי היא כבתחילה ומונין משעת תביעה. ואם שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה לעולם ודוקא דבבית אביה אינה גובה אלא עד חמשה ועשרים שנה כשאינה ניזונת אבל נזונת גובה לעולם כי בשביל מזונות מתביישת לתבוע. וכתב הרא"ש כי נראה דוקא מזונות ממש גובה לעולם אבל אם יהבו לה דמי מזונו' דינה כאינה נזונת. וכל זה בכתובת מנה מאתים אבל בתוספת שהוא תנאי כתובה ככתובה דאמי וכן כתב הרא"ש ומסתבר אבל נדוני' גובה לעולם כתובות.
<h2>דף קח:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים ירשו והבנות ניזונות ובזמן שהנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. ופירש לפי סוגיית הגמרא כי בנכסים מרובין הנכסים בחזקת הבנים ומפרנסין הבנות ואין מזקיקין הבנים להפרי' מזון הבנות עד שיבגרו ואינן מחוייבין לצמצם במזונות אלא אם ירצו יותרו במזונות וכן כתב אבן מאגש והרב רבינו אשר כת' ומיהו אם יראה לבית דין שהם מפסידין ומכלין הממון מפרישין חלק הבנות ובנכסים מועטין מוציאין חלק הבנות והשאר לבנים פיר' ואם לאו ישאלו על הפתחים הבנים וכן פסקו רב אלפס ורבי' תם ורבינו חננאל כי בנכסי' מועטין מוציאין חלק הבנות והשאר לבנים ודוקא במקרקעי אבל במטלטלי כיון דתקנת בתראי אינה קא מתזנה אף על גב דמועטין נינהו נזונין מהם אלו ואלו דלא תקינו להו רבנן אלא למהוי כבנים אבל יותר מבני' למישקל הכל לא והכי שדר גאון ממתיבתא וכמה הן מרובין כל שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הבנות פחות מכאן הן מועטין בתרא כתובות. הניח נכסים רבים ונתמעטו יזונו יחדיו כדין מרובין וכן מעטין ונתרבו. וכתב הרמב"ן שאם קדמו יתומים ומכרו בנכסים מועטין אין הבנות נזונות מן הדמים שאלו המעו' לא הניח אביה' דנכסי דקנו יתומים הן וכן כתב הרשב"א בתרא. יתומים שקדמו ומכרו בנכסי' מועטין מה שמכרו מכרו ואף ע"פ שאמרנו כי בנכסים מועטין מוציאין חלק הבנות והשאר לבנים אם מכרו אותם כבר זכו בהם ונעשו אצלן מטלטלין ואין חייבין לזונם מהן כי אין להם מזונות מן המטלטלין ולא אמרינן הכא מה לי הן מה לי דמיהן ואחר תקנה נזונת מן הדמים. ורש"י ורשב"ם פירשו כי כשמכרו דוקא קודם שהעמידום בדין אבל מכרו אחר שהעמידום בדין כבר הנכסים ביד הבנות ופקע מהן כח הבנים ואם מכרו מכר' בטל. בתר'. כתובו'. היו הנכסי' מרובין ב"ח או בת אשתו שקבל עליו לזונה או מזון האלמנ' אי ממעטי בנכסי' ויהיה דינם כדין נכסים מועטין בעיא ולא איפשיטא וכתב רב אלפס לקולא עבדינן ולא ממעט ויזונו יחדיו כי הנכסים בחזק' הבנים ולא מפקינן מיניהו אלא בראיה ברורה והא דלא מיבעיא ליה בכתובת אשה דפשיטא ליה דממעטא כיון שהיא תנאי בית דין כמאן דגבי' דמיא. וכתבו התוספו' מפני מה לא מבעיא ליה עשור נכסי שהוא פרנסה אי ממעטי אי בעינ' מרובין בלא עשור נכסי או עם עשור נכסי וכתבו כי מאחר שלא הגיע זמנו לגבות מסתבר דלא ממעטי וכן כתב הרא"ש בתרא. בנים ובנות וטומטום בנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויזון עמהם ולא יקח כלום אלא מזונות ובנכסים מועטין דוחין אותו הנקבות אצל הזכרים ויהיה דינו כזכרים והבנות יקחו מזונותיה' ולא יזון עמהם הטומטום בתרא. טומטום ובן בנכסי אביהם בן יורש וטומטום נזון ודינו אצלו כבת טומטו' ובת בנכסי' מרובין טומטום נוטל שלשה רבעי הממו' החצי ממה נפשך אפי' יהיה נקבה יש לו החצי והחצי האחר הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין כיון שאין אחד מהם מוחזק נמצא לטומטום שלש' רבעי הממון ואם הנכסים מועטים הבת נזונת והטומטום יחזור על הפתחים כמו שמצינו שאינו יורש הטומטום עם הבן הזכר ולא שייך הכא למימר המוציא מחבירו עליו הראיה שאין שום אחד מהן מוחזק בתרא.
